תיאור מקרה

אהוד בן 18 לומד בכיתתי, בכיתה יב', ברמת לימוד של 5 יחידות אנגלית.
לאהוד כל אותם מאפיינים של נער חריף, שנון, אינטליגנטי, בעל ידע רחב בתחומים רבים ולצידם קשיי כתיב וארגון קשים וכן קשיי קשב.
בשיעור ספרות אנגלית הקראתי סיפור במסגרת הכנה לקראת בחינת בגרות פנימית בספרות.
הקראתי בפאתוס ובתיאטרליות רבה כדי למשוך את תשומת ליבם של בני ה – 18 שכמעט שמעו כבר את הכול - לדעתם!
לפתע צדה עיני את אהוד, יושב כשדפי הסיפור הפוכים.
"למה אתה לא עוקב"? שאלתי.
- "סיימתי לקרוא", ענה, "סיפור יפה"!

נדהמתי. אני אמנם קראתי לאט בכוונה, אבל היו לפנינו עוד כחמישה עמודים.
הנער פשוט קרא במהירות, בחוסר סבלנות מוחלט לתיאטרליות שלי (שלפי עניות דעתי האחרים נהנו ממנה, כפי שמרבית התלמידים נהנים כשמקריאים להם, לא משנה באיזה גיל ובאיזה מקצוע).
לרגע נעצרתי ולא ידעתי איך להגיב.
חבריו לכיתה החלו לגחך באי נוחות כאילו לא יודעים בדיוק איך לעכל את ה"עליונות" שלו עליהם.
לכעוס עליו שהקצב שלו שונה מכולם? לא בא בחשבון!
מישהו זרק, "נו אז מה היה בסוף"?
אבל לשמחתי, הוא לא העז לקלקל לי ואמר "תקשיבו ליהודית היא קוראת יותר יפה ממני"!
אמרתי לו תודה וביקשתי שימשיך להקשיב ושיעמיד פנים שהוא עוד לא יודע את הסוף!
כל זה קרה תוך דקות ספורות.

לאחר מכן כששחזרתי את הסיטואציה הגעתי שוב למסקנה עד כמה עלינו להיות ערים לשונות הרבה שבין התלמידים ולהבדלים בסגנונות הלמידה ובו בזמן להמשיך ולנהל שיעורים כאילו כולם שווים.
 

 

חזרה לדף השער

 

 




Site Meter