גילויה של סטודנטית מחוננת

זהו מכתבה של סטודנטית צעירה בת 20,
כתגובה לאחד המאמרים שקראה באתר.
המכתב ניתן כאן כלשונו כדי לשמור על אוטנטיות מרבית.
 

כן, אף פעם לא למדתי את לוח הכפל בעל-פה. למזלי ההורים שלי לא לחצו עליי וגם לא המורים. תמיד הייתי עושה את החישובים בראש כל פעם מחדש. למען האמת, עד כיתה ה' כולל, לא היה פחות מ'מצויין' אחד בתעודות שלי. הכל היה לתפארת בלי שבב אחד של בנוניות. כשהייתי בת 4 אחי היה בן 6 והתחיל ללמוד בכיתה א'. אני נורא קינאתי בו שהוא ישב לשולחן (הגבוה) לכתוב ולקרוא. אז לחצתי על אמא שלי והיא קנתה לי חוברות של עברית וחשבון וישבה איתי קצת בהתחלה ומאז הפלגתי עם עוד ועוד חוברות חדשות.
 

אף פעם לא הייתי ישנה הרבה. מאז שאני זוכרת את עצמי, הלילות היו ארוכים... כשלמדתי אז בגיל 4 לקרוא, הייתי נוהגת להחביא ספר מתחת לכרית לפני שאמא הייתה באה לכסות אותי ולתת לי נשיקת לילה טוב. הייתי מחכה שהיא תעלם מהאזור כדי לשלוף את הספר, אותו קראתי בעזרת מנורת לילה שתמיד הייתה דלוקה במסדרון. פעם אחת, שכבר ספר אחד לא היה מספיק, החלטתי לקחת איתי כמה ספרים (שבסוף הצטברו לערמה נכבדת). הכנסתי אותם לשקית. הבעיה הייתה שלא יכולתי כבר להחביא ערמה כזו מתחת לכרית. מהר לפני שאימי הגיעה, הנחתי את הערמה לצידי וכיסיתי את עצמי. אמא באה, ואני הפצרתי בה שאין צורך הלילה לכסות אותי. אמא, שתמיד הייתי מתחננת אליה שדווקא כן תבוא לכסות אותי, בכל זאת באה...היא הניפה את השמיכה מעליי ולתדהמתה גילתה את הערמה. אני כבר לא זוכרת אם קראתי את הספרים האלו באותו הלילה.


את כיתה א' אני לא זוכרת. רק את המורה ציפי אני זוכרת. את כיתה ב' אני זוכרת בשביל הרבה אירועים. אספר אחד מהם. בכיתה ב' הייתה לי מורה שבעניי הייתה יפה ועדינה, היה לה שיער בלונדיני מתולתל עד הכתף, ממש כמו אנטונלה (אמא שלי הייתה משוגעת לסדרה, ואני הייתי מצטרפת לראות איתה). יום אחד המורה כתבה משימה על הלוח – להשלים משפטים. המשפטים היו יותר מדי קלים וטיפשיים בעיניי. משהו כמו "דנה נמה קמה". אז מתוך בחירה אישית, לא כתבתי את המשפטים במחברת ופתרתי אותם תוך כמה שניות בעל-פה והלכתי אל פינת הקריאה והמשחקים. המורה שאלה אותי אם סיימתי ואמרתי לה שכן, ושעשיתי את זה בעל-פה. המורה הפנתה את תשומת ליבם של כל תלמידי הכיתה ונזפה בי על מה שעשיתי והציגה אותי כדוגמא רעה. נגמר השיעור. כל כך נעלבתי וחזרתי הביתה בוכה. אני אפילו זוכרת שלא חזרתי ישר הביתה, הלכתי קודם לשכנה שלי (ההורים שלי היו בעבודה) וסיפרתי לה הכל.


אז מתישהו ביסודי, ואני כבר לא זוכרת מתי זה היה, כשכולם צעקו "מה זה שמונה כפול שבע?" ולי לא היה מושג, התחלתי להרגיש את התחושה המוזרה הזאת של בלבול בראש... כמו אזור כזה אפל שאי אפשר להגיע אליו. עד היום אני לא יודעת את התשובה לשאלה הקשה; כמה זה שמונה כפול שבע, אני כותבת את השורות האלו ואני לא יודעת. רגע, אני זוכרת ששבע כפול שבע זה ארבעים ותשע, אז נוסיף עוד שבע וזה חמישים ושש. זהו. גם אני יודעת מה זה שמונה כפול שבע. ובדיוק כך זה היה, את הפעולות החשבוניות של כפל וחילוק אני זוכרת רק מתוך תרגול ואף פעם לא מתוך שינון. אף פעם.


אחי (כאמור, גדול ממני בשנתיים) ואחותי (קטנה ממני בארבע שנים) הובחנו ביסודי כמחוננים. אני לא. זה לא שינה את העובדה שזכיתי להערכה רבה מצד המורים וההורים ואולי זה מה שהשאיר אותי להמשיך ולגדול לא בצל אחיי המחוננים.

כבר בכיתה ו' התחלתי להרגיש איך הקרקע הבטוחה של מצוינות שעליה עמדתי הולכת ונהיית פחות יציבה. אז כבר התחלנו ללמוד היסטוריה , למשל, ובעצם זה אומר שהתחלנו ללמוד לשנן ולהתפלל על הספר היחיד שנתן לנו אמת היסטורית ודאית על נפלאות יוון העתיקה. ואת אותן תפילות היינו צריכים כבר לרשום על גבי דפי הבחינה. מתוך המחויבות והמסירות שלי ללימודים, למדתי גם לשנן. כמו שקל לנחש – זה לא החזיק מעמד רב.


הבעיות האמיתיות התחילו כשעליתי לכיתה ז' ועברתי לחטיבת-ביניים. במהלך כיתה זאת עלו, קצפו וגעשו קולות האינטגרציה שבין החלק המזרחי לחלק המערבי שבעירי. בחלק המזרחי (שם למדתי) הייתה אוכלוסייה חלשה, טעונת טיפוח. ובחלק המערבי אוכלוסייה עשירה עם חצרות מטופחות וחינוך מגוון ואיכותי לילדים. בשוני בין הילדים העשירים לילדים העניים כולם יכלו להבדיל. מאותה כיתה הפכתי להיות מהילדה המצטיינת והמובילה והחכמה ביותר בשכבה לילדה הבינונית, הממוצעת, חסרת ההשכלה והביטחון העצמי. השוני לא רק היה בתחום הלימודי כמובן, אלא גם היה בתחום החברתי, ועל זה לא ארחיב את היריעה.

מסוף כיתה ח' בערך, הפכתי להיות מאוד מרדנית ולא מצאתי את עצמי בבית הספר. מדי שנה חדשה, כמעט כמו כל תלמיד, הייתי מבטיחה לעצמי הבטחות שאני אשתדל יותר, שאני אשקיע. ועד מהרה, הייתי יושבת בכיתה ומשתעממת למוות מהאיטיות שבה החומר הועבר ושמה לבוז את האווירה הלעגנית ומעמדית שהייתה בקרב תלמידי הכיתה. הפסקתי ללכת לבית הספר והייתי מסתובבת עם חברים ברחובות כל היום. בכיתה י"א הבנתי שחוק חינוך חובה כבר לא חל עליי והחלטתי לשים לזה סוף. החלטתי לעזוב את בית הספר ולעשות בגרויות לבד. מלבד המורה שלי לספרות, שאותה הערכתי (והיה קשה לזכות ממני להערכה), אף אחד לא תמך בהחלטה שלי. עד היום אני זוכרת את הפרצוף של המנהלת שביקשתי ממנה לחתום לי על המכתב שאומר שאני כבר לא לומדת בבית-סיפרה.

נרשמתי לשלוחה האקסטרנית של משרד החינוך והם היו שולחים לי הזמנות לבחינות הבגרות. לפני הבחינות הייתי לומדת מספרים לגמרי לבד. עשיתי בגרות מלאה תוך שנה בממוצע של 82.


מאוחר יותר למדתי במכללה למנהל בקורס מנהל והנהלת חשבונות מטעם משרד העבודה. הנוכחות בשעורים הייתה חובה. שוב נתקלתי בבעיית השעמום הנוראה ורמת החומר הנמוכה. לא יכולתי לשבת בשיעורים ולהקשיב למורה, הרגל שלי כל הזמן קפצה, כרסמתי את העפרון, צעקתי לעצמי בתוך הראש "נו, נו, נו כבר". למרות זאת סיימתי את הקורס בהצלחה (הוא לא היה קשה בכלל).


ועכשיו הגיע פרק בחיים שלי שהבנתי שיש לי בעיה לשבת בשעורים. זה היה כאשר רציתי ללמוד באוניברסיטה, אבל ממוצע הבגרות שלי לא היה מספיק וגם לא הפסיכומטרי. נרשמתי למכינה של האוניברסיטה העברית בירושלים כדי להתקבל לאוניברסיטה. השעורים במכינה היו השעורים הראשונים בחיי שהיה לי חשוב לשבת בהם וגם להקשיב. הייתי משתדלת להגיע ולהקשיב, לעקוב אחרי החומר, לעשות את כל שעורי הבית...ועם כל המוטיבציה, זאת לא הייתה משימה קלה בכלל, וגם לא משימה שעמדתי בה. למדתי שם מתמטיקה, כתיבה מדעית, אנגלית וביולוגיה. הייתי יושבת בשעורים והרגל שלי הייתה כל הזמן קופצת. כל פעם שהמורה התחילה להסביר משהו שכבר הבנתי הייתי מרחפת לי בעולמות משלי. לא הייתי מסוגלת להקשיב פעמיים לאותו הדבר. הייתי חסרת סבלנות. מתוך כך גם הפסקתי להגיע בקביעות לשעורים. במתמטיקה, המורה שלי הייתה נותנת לנו הרבה תרגילים לבית והייתה מקפידה שנעשה אותם. לי היא נתנה אישור מיוחד לא לעשות את כולם ולדלג כאוות נפשי וכראות עניי. היא הבינה שאין לי רצון וסבלנות לשבת ולעשות 20 תרגילים דומים אחד אחרי השני. במהלך השעורים עקב קצב העבודה המהיר שלי וחוסר הסבלנות שלי לשבת ולחכות לכולם היא הייתה נוהגת לתת לי תרגילים מתקדמים לעבודה פרטנית (אגב, כך גם היו נוהגות לתת לי המורות בבית הספר היסודי). אפשר לומר שמתמטיקה הוא המקצוע החזק שלי. למרות הקשיים לשבת בכיתה סיימתי את המכינה בהצלחה בממוצע של 97.9 והוא זה שעזר לי להתקבל לאוניברסיטה למרות הפסיכומטרי הנמוך יחסית לתנאי הקבלה (590). היה לי נורא קשה ללמוד לפסיכומטרי, ובעצם לא עשיתי זאת. היה קשה לי לאמץ טכניקות זרות להגיון, לשבת ולפתור ספרים עבי כרס מלאים בשאלות אמריקאיות. זה נראה לי לא רלוונטי לאף תהליך לימוד אמיתי ולכן לא טרחתי מעולם, בדיוק כמו לוח הכפל.


עכשיו אני לומדת באוניברסיטה העברית, שנה ראשונה, במסלול של כימיה וביולוגיה. אלו הלימודים שלראשונה בחייי הרגשתי איזה אתגר ממשי בהם. לכן במהלך הסמסטר הראשון היה לי קל יותר להשקיע – נושא הלימודים היה רלוונטי בעניי וכן רמת הקושי. למרות זאת, מצאתי את עצמי לפעמים חסרת סבלנות בהרצאות. את התרגולים (שבהם נעשתה חזרה שטחית על ההרצאות) בכלל היה קשה לי לסבול. כשהגיעו המבחנים, מצאתי את עצמי יושבת על תרגילים שעשיתי וחומר שכבר למדתי ושוב השעמום עלה וצף וחוסר הריכוז איתו. לא יכולתי לשבת ולפתור תרגילים משעממים, לא יכולתי לשבת ולקרוא חומר שכבר קראתי, זה היה סיוט, לא הצלחתי להתרכז והלמידה שלי לא הייתה אפקטיבית במיוחד. המקצוע שהייתי בו הכי חזקה במהלך הסמסטר היה כמובן מתמטיקה. ציפיתי לקבל ציון גבוה במבחן, ידעתי את החומר ברמה מצוינת. ובאמת, הלך לי די טוב במבחן עד שהגעתי לשאלה שכבר פתרתי בעבר. שאלה קלה. ניסיתי לפתור אותה ומשום מה לא הצלחתי, הייתה בטוחה בדרכי. התעכבתי על השאלה הזאת חצי שעה (ואלו שאלות אמריקאיות רבות שצריך לפתור בכמה דקות) ולא הצלחתי להבין מה לעשות. כשיצאתי מהבחינה הבנתי (בעזרת ידידי) שהפכתי סימן בנוסחה שהיינו צריכים להשתמש בשאלה זו. זו לא פעם ראשונה שאני הופכת סימנים. למשל, לאחרונה בעת שלמדתי כתבתי את האות Z, משהו היה נראה לי מוזר באיך שכתבתי אז מחקתי וניסיתי לכתוב שוב. כך כתבתי ומחקתי בערך 3 פעמים עד שקלטתי שאני כותבת את האות הפוך.


לקראת המבחן האחרון שלי, בפיסיקה, כשישבתי ללמוד, סבלתי מחוסר ריכוז איום. הייתה בי מוטיבציה רבה להצליח ולכן הייתי יושבת ופותרת תרגילים, אבל זה היה מאוד מאוד משעמם והייתי מוצאת את עצמי מעופפת. מתוך המצוקה הזאת עשיתי חיפוש באינטרנט תחת הכותרת "חוסר ריכוז" והגעתי למאמר של ד"ר יהודית וינברגר-לובל בשם "תסמונת טווח קשב קצר, היפראקטיביות ומחוננות". לתדהמתי כמעט כל מה שהיה כתוב במאמר תיאר מצבים שחוויתי. המאמר יצר בי סערת רגשות. פתאום היה לי שם למחלה. פתאום היה מישהו שיגיד לי שזו לא עצלנות ולא חוסר משמעת ולא שמשהו דפוק בי, שיש עוד אנשים. יצרתי קשר עם ד"ר וינברגר דרך אימייל והיא חזרה אליי באותו היום. דיברנו, היא הסבירה לי, הקשיבה לי והכי חשוב, נתנה לי טיפים איך להתמודד.


זהו, עכשיו אני נמצאת יום לפני פתיחת סמסטר ב', עם קצת יותר סבלנות לעצמי, הבנה את מצבי ורצון לשפר את הלמידה שלי תוך כדי מודעות למצב המיוחד שלי –שתי קצוות שמחברות את התפישה שלי – מחוננות מצד אחד והפרעות קשב וריכוז והיפראקטיביות מהצד השני.
 

חזרה לדף השער

Site Meter